טוב....
חייב לציין כי לאורך כל הסרט היתה לי תחושה לא טובה, תחושה כאילו על רכבת הרים או קרוסלה שמסתובבת במהירות.
ראשית, לראות אנשי חינוך חדשני ובראשם סאל קאהן וסוגטה מירטה מדברים על מה יהיה בעתיד גרם לי להזכר בספריו של פרופ' פסיג על עתידנות והמצב הגיאו פוליטי באזורנו, מיותר לציין כי נכון לעכשיו התחזיות שלו לא התממשו והוא לא חזה כלל את 'האביב הערבי'. אבל כן למדתי ממנו להזכיר כל הזמן את הצירוף 'נכון לעכשיו'.
אז איך אני מתחבר לכל זה?.....
1. אני מלמד מנהיגים!
כשאני נכנס לכיתה אני לא רואה מול עיני תלמידי כיתה ז, ח, ט י או יא. אני רואה למול עיני את מנהיגי המחר. רוב התלמידים שלי ישפיעו על עתיד המדינה בעוד 10, 15 או 20 שנים. כל אחד בתחומו הוא וכל אחד במעט או בהרבה. מולי יושבים רופאים, עורכי דין, כלכלנים, מדינאים, אנשי צבא, אנשי רוח, מפתחים ועוד. המחויבות שלי היא ללמד אותם מיומנויות וזה מה שאני עושה או מנסה לעשות.
2. אני מלמד מיומנויות!
אם אלמד אותם את החומר לבחינה הרי בזבזתי את זמנם ואת זמני ואת זמנה של המדינה כי אחרי הבחינה הם ישכחו הכל או לא ישתמשו בזה כלל (מתי פעם אחרונה פתרתם משוואה בשני נעלמים?)
אבל, אם אלמד אותם כיצד ללמוד... אז הם יוכלו ללמוד כל דבר בכוחות עצמם!
